ישנם פרוייקטים ממשלתיים שנחשבים לפסגת הפסגות בשטויות, ואז יש את תוכנית ארטמיס של נאס"א.
לאחר יותר מחצי מאה שנה לקפיצת הענק של ניל ארמסטרונג, ארטמיס הועמדה למטרתה לשלוח חיילי חלל חוזרים לירח. עד כה התוכנית הוציאה כמעט 100 מיליארד דולר ללא שום אחד שיצא לדרך, אך המורכבות והשפל המטורף עדיין מתרסקים כלפי מעלה.
הנשיא הבא של ארה"ב צריך לשקול מחדש את התוכנית במלואה. כאדם שמכבד מאוד את המדע ותומך בחקירת החלל, ככל שלמדתי על ארטמיס, כך הפך נראה שזו היא השפלה עצומה של כספי המיסים.
הבעיה מתחילה עם המשימה, שהיא יותר פוליטית מאשר מדעית. יש מעט מאוד שאנשים יכולים לעשות על הירח שרובוטים לא יכולים. הטכנולוגיה התקדמה הרבה מאז 1969, כדי לשים את זה בצורה עדינה. אנו לא זקוקים באדם נוסף על הירח לאיסוף אבנים או לקביעת מדידות מדעיות.
ועלויות השליחה של אנשים לירח - ותכנון לאפשרות הצלה פוטנציאלית שלהם, במקרה שתתעורר קושי - הן באמת אסטרונומיות.
כדי להבין את רמת ההוצאה הבזויה, שכחו את המיליארד דולר בחליפות חלל שעדיין לא נמסרו. זה כסף כיס בהשוואה לרקטה, הנקראת מערכת השיגור החללית.
המפקח הכללי של נאס"א מעריך כי התוכנית כבר שרפה 23.8 מיליארד דולר.
כל שיגור יעלה לכל הפחות 4 מיליארד דולר, רבועי עלותות ההערכה הראשונית.
זה עולה על עלויות הקטע הפרטי פעמים רבות, ועדיין יכול לשגר רק פעם בשנתיים ו- בניגוד לרקטות של SpaceX - לא ניתן להשתמש בו שוב. גם אם מערכת השיגור החללית תושלם, יש תקלה: היא אפילו לא חזקה מספיק כדי להוביל בפועל אף אחד לירח, לפחות לא בהגדרתה הנוכחית.
במקום זאת, היא תניח את קפסולתה, הנקראת אוריון, לתוך מה שנקרא כדור ההלוויה הקרוב-מתמרוני. כאן, הקפסולה - שלמרות שניתך בה 20 מיליארד דולר, כרגע יש לה מגן חום פגום - חייבת להתפגש עם רחפן נחיתה, שאז יקח את הטיילים למשטר הירח. והגעת הרחפן למעגל, לפני שניתן להניע אותו לפגישה עם אוריון, היא תהליך מורכב בפני עצמו.
היה הראשון לענות דיון כללי זה.
